מפרידים בין הכסף של העסק לכסף של הבית
למשפחה עם עסק קטן: שלושה מקומות, גשר קבוע אחד, עשרים דקות בחודש.
הלקוח משלם בשלישי; ברביעי הכסף קונה חלב; בחמישי מגיעה חשבונית של ספק, ואף אחד לא יודע אם יש כסף. בארנק משותף, תשלום גדול מלקוח נראה כמו חודש טוב למשפחה גם אם חצי ממנו שייך לספקים, וקנייה גדולה לבית נראית כמו חודש רע לעסק. מי שלא בעסק שומעים "לא זמן טוב" ולא יודעים של מי האזעקה; הילדים שומעים "אין כסף" ביום התשלום. אף אחד לא משקר. אף אחד לא רואה.
שלושה מקומות
- העסק: לקוחות נכנסים; ספקים, ציוד והוצאות יוצאים.
- הבית: מה שהמשפחה חיה ממנו.
- הגשר: הדרך הקבועה שבה כסף עובר ביניהם. רוב הבלגן כאן, כי אצל רוב המשפחות יש רק "אני אקח מהעסק".
ארבעה צעדים
- לכל כסף מקום משלו: חשבון נפרד, או לפחות שתי רשימות, כך שלשאלה "של מי השקל הזה?" תמיד יש תשובה. איזה חשבון מתאים לכם, זו שאלה לרואה החשבון.
- משלמים לעצמכם בתאריך קבוע סכום שהעסק עומד בו, כמו משכורת. חודש מצוין משאיר את העודף בעסק לחודש חלש; הכנסת הבית נהיית צפויה.
- מעבר הוא לא הוצאה. מהעסק לבית זה הכסף שלכם שעבר מקום. קניות בכרטיס העסק? רושמים מעבר, כדי ששני הצדדים יישארו אמיתיים.
- עשרים דקות בחודש, ביחד, אחרי יום המשכורת: מה נכנס, מה עבר, מה הבית הוציא. בלי אשמים; תמונה במקום תחושה.
לילדים, יום המשכורת הוא משפט: "היום העסק שילם לנו; זה הכסף של הבית לחודש." כסף של עסק הוא לא כסף של בית, והבית חי מתוכנית.
לא מחכים לסוף השנה, לא הופכים את זה לבדיקה, ולא מייעצים לעצמכם במה שדורש איש מקצוע.
FF Business לעסק, FF Life לבית. משיכת בעלים או משכורת שאתם משלמים לעצמכם יוצאת מ-Business ומגיעה ל-Life כהכנסה אישית עם הקטגוריה, בלי להקליד שוב. בלי חיבור לבנק ובלי פרטי גישה; אנחנו אף פעם לא מחזיקים כסף. הרישום עובר, הכסף נשאר.